רפיח כמשל

אתמול עברתי במקרה ליד טלוויזיה פתוחה.  מאז השבת השחורה אני משתדל לא להקשיב לקופסת הצעקות הזו, אבל אתמול במקרה חלפתי ליד אחת.  אחד מהראשים הדוברים, גנרל בדימוס, מאלו הגרים באופן קבע באולפנים, אמר שכפי הנראה נשארו רק שני גדודים של חמאס ברפיח כיוון שהאחרים כבר לא שם. אותו לוחם אולפנים אמר זאת בזעף, כמאוכזב מחוסר הרצון של חמאס להילחם בחיילי צה״ל. 

איזו הפתעה! במשך חודשים ארוכים מודיע ראש הממשלה שלנו מעל כל במה אפשרית שצה״ל יכנס לרפיח כדי לחסל את שארית גדודי החמאס. יושב ארגון טרור קטן במנהרות ובמשך חודשים צופה בחדשות (עינוי פסיכולוגי בפני עצמו). כל ערב מודיעים בחדשות שרפיח היא סלע קיומנו. מה יעשה ארגון הטרור? יחליף לבגדים אזרחיים וילך למקום אחר. מפתיע שנשארו שני גדודים של חמאס ברפיח. מול הכוח הקטן הזה מעמיד צה״ל כוח אדיר, כבד ואיטי. כפי שראינו במקומות אחרים ברצועה אנו נכנסים, הורסים הרבה מבנים, נלחמים בחוליות חמאס ויוצאים. לאחר יציאתנו, חוזר ארגון הטרור למקום ההרוס. מה בדיוק השגנו?

סן-טסו בספרו ״אומנות המלחמה״ כותב: תוכניותיך צריכות להיות אטומות כלילה, וכאשר תכה, פול על האויב כרעם ביום בהיר. ראש הממשלה שלנו כבר ותיק ושבע קרבות. הוא יודע כיצד צריכים להתנהל כאשר ניגשים למבצע צבאי. לכן קל להסיק שראש הממשלה שלנו לא ממש מעוניין בכיבוש רפיח. כל הברברת על רפיח הייתה בכלל למען מטרה אחרת. מאחר וזו לא התנהגות הגיונית מול האויב, עלינו להסיק שכל אמרות רפיח נועדו לצריכה של הציבור הישראלי; שאין ערך צבאי גבוה לכניסה לרפיח ושמניעיו של ביבי הם רק פוליטיים.

אפילו אם נניח שהאיום המתמשך בכניסה לרפיח היה ניסיון להפעיל לחץ על החמאס כדי להסכים לעסקת חטופים, הרי הטקטיקה הזו (בושה לקרוא לה אסטרטגיה) כשלה לחלוטין. זה לא היה מנוף לחץ מוצלח. בבקשה, הכנסו לרפיח, לנו לא אכפת, אמר החמאס וחשף את הבלוף של ביבי. כעט, לאחר הכניסה לרפיח לא נשארו לישראל ברירות רבות. בעוד כמה שבועות יצא צה״ל מרפיח לאחר שיגמור לארגן מחדש את מפת הנדלן של העיר. היחס בין כמות הכוח שיופעל להישגים יהיה קטן. כבר עכשיו פושט צה״ל בנקודה אחרת ברצועת עזה, נקודה שכבר כבש ונסוג ממנה לפני כמה חודשים.  נקודה שהתחממה מחדש.  עברנו לשלב המלחמה ללא קץ. בכל רגע נתון יפשוט הצבא לתוך עזה וייסוג, יפשוט וייסוג. החטופים ייעלמו לנצח, הכלכלה תקרוס ורק שותפיו המשיחיים של ביבי לקואליציה יעלצו. המטרה הושגה, ישראל בבד תשכון ותילחם כל הזמן.

על זה אומר סן-טסו שבשום מקרה לא הרוויחה מדינה ממלחמה ממושכת. הוא ממשיך ואומר ״כאשר אתה עוסק בלחימה, אם הניצחון מבושש לבוא, חרבך תאבד את חודה, ולהט הלחימה של חיילך ייפגע. אם תטיל מצור על עיירה, תתיש את כוחך. אם המערכה תהיה ממושכת, משאבי המדינה לא יעמדו בעומס. כעת, כאשר נשקך קהה, הלהט שלך ירד, כוחך מותש והאוצר שלך בוזבז, יצוצו אלו אשר ינצלו את חולשתך. אז אף אדם, חכם ככל שיהיה, לא יוכל למנוע את ההשלכות שייוצרו. לפיכך, למרות ששמענו על חיפזון מטופש במלחמה, פיקחות מעולם לא נראתה קשורה לעיכובים ארוכים.״  אולי מישהו בממשלה צריך לקרוא קצת סן-טסו.