דעות לא פופולאריות

לפני ינואר 2023 לא השתתפתי כמעט באף הפגנה בחיי. כמי שנולד כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים יכולתי להשתתף בהמון הפגנות החל מהדרישה להוציא את צהל מלבנון, בעד הסכם אוסלו, נגד הכיבוש, נגד ממשלת נתניהו הראשונה, נגד ההתנתקות, נגד יוקר המחייה, נגד השחיתות בבלפור ונגד חיסוני הקורונה. חלק מהנושאים הללו היו קרובים לליבי וחלק ממש לא. אבל בשם אף אחד מהם לא יצאתי לרחובות. החינוך שקיבלתי בבית היה מאוד ממלכתי פולני. מי שהכיר את הורי יודע שלצאת לרחובות להפגין לא היה בלקסיקון של הורי. חינכו אותי שתרומתי למדינה תהייה בשירות ובעשייה. הפעם היחידה שאבי הפגין הייתה כשהלך חצי מבודח לקצה הרחוב שלנו עם כמה שכנים לדרוש מהעירייה להפוך את הרחוב שלנו לחד סיטרי. עד היום הרחוב דו סיטרי.

כל זה השתנה בתחילת 2023. כרבים אחרים הזדעזעתי מנאומו של יריב לוין. לאחר מספר פגישות עם משפטנים אשר הסבירו את המשמעות הבעייתית של הרפורמה המשפטית לדמוקרטיה הישראלית התחלתי לצאת עוד בינואר 2023 להפגנות בקפלן ולהשתתף בפעילות של מטה מאבק האקדמיה. בשלב מאוחר יותר הצטרפתי כצלם חובב לקבוצת צלמי המחאה. בשנה וחצי האחרונות קראו לי אנרכיסט, אליטיסט, בוגד, מפלג ועוד כמה כינויים צבעוניים. צעדתי, נרטבתי ממכתזית, הרחתי סוסי משטרה והכרתי מלא אנשים ונשים נהדרים. כל העץ המשפחתי הפולני של רוטט עד לשורשיו מבושה. אבל אולי, רק אולי, יתנו לי הפולנים כמה נקודות על הסרקזם. סבא שלי היה אומר שאי אפשר לשרוד כיהודי בלי חוש הומור.  מאוד הופתעתי כמה מאדריכלי ההפיכה המשטרית חסרי חוש הומור. אולי בעצם לא הייתי צריך להיות מופתע.

בסוף מאי 2023 הגיע חבר הכנסת שמחה רוטמן, בשלב זה אחד מראשי ההפיכה המשטרית, לכנס באוניברסיטת תל-אביב. מאות מפגינים נגד ההפיכה המשטרית חסמו את דרכו, צרו על מכוניתו ופוצצו את הכנס שבו היה אמור להשתתף. בזמן שנערך הכנס המפגינים בחוץ הדביקו שלטי מחאה על מכוניתו של רוטמן. לאחר האירוע התקיפו רוטמן ושר החינוך קיש את האקדמיה. כתגובה חצי מודעת, אך מאוד אקדמית, כתבתי את המכתב הראשון המופיע בהמשך. מאחר ולא התעניינתי בתגובתו של רוטמן, העליתי את המכתב לעמוד הפייסבוק שלי. בשבועות שלאחר מכן, בלי תוכנית מסודרת, המשכתי לסכם אירועים ולהגיב לדברי רוטמן בצורה דומה בעמוד הפייסבוק שלי. מאחר וחברי הפייסבוק שלי הם באמת חברים, מכרים ובני משפחה הייתה התפוצה, איך לומר, מזערית. נו שויין. עם הזמן התחלתי להשתמש במכתבים כדרך לשפר את יכולות הכתיבה שלי ולתעד את המציאות המטורפת שלנו לפני ואחרי השבת השחורה. מעבר לכך, כחוקר מוח, ניסיתי מדי פעם להסביר תהליכי חשיבה והחלטה שנראו לי חשובים להבנת הדרמה שסחפה את כולנו.

לאחר כחמישים מכתבים ועשרה חודשים החלטתי להפסיק. המכתבים עלו לכאן בדף נפרד ומהווים תיעוד של תשעה חודשים סוערים מאוד בחיי המדינה. מי שרוצה את ההסבר המלא מוזמן לקפוץ ישר למכתב האחרון. המציאות כמובן לא נעצרה. ברור לי שהדרך עוד ארוכה. אבל תוך כדי כך אנו נדרשים להתחיל ולבנות מחדש את המדינה שלנו. נראה שעוד אצא לא מעט לרחובות ואכתוב דעות לא פופולאריות כאן. ניפגש שם.

​

אלון קורנגרין